המקרה דנן עוסק בזוג (יקראו התובעים) אשר רכשו בית הבנוי על מגרש מזוג אחר (יקראו הנתבעים).

התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה כספית שנסובה סביב הסכם מכר מקרקעין. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא ביחס לשאלה אם הנתבעים הטעו את התובעים באשר לגודל חלקם במגרש ואם כן מה המשמעות הכספית של הטעיה זו.

בנוסף טוענים התובעים כי בנכס היו חריגות בנייה במועד הרכישה אשר גררו אותם להוצאות כספיות והם תובעים לקבל החזר של הוצאות אלה.

.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:

בנסיבות הוכח, כי התובעים הוטעו בנוגע לגודל חלקם במגרש בפועל, שטחו הכולל של המגרש הינו 1,043 מ"רץ כאשר המגרש חולק על פי בעלי הקרקע המקוריים על פי הסכם חלוקה פנימי (משנות ה-70) כדלקמן: 750 מ״ר ו-293 מ״ר.

בהסכם המכר הוצהר על-ידי הנתבעים, כי הינם הבעלים של דירה בגודל 265 מ"ר הבנויה על קרקע בגודל 750 מ"ר.

לאחר קבלת החזקה בבית, וביצוע עבודות שיפוץ נאלצו התובעים, לאור דרישת העירייה, להזמין מדידה לנכס. רק באותה מדידה נמסר להם כי שטח המגרש הינו  646.62 מ"ר ולא 750 מ״ר כפי שהציגו הנתבעים.

לתובעים התברר שהנתבעים ידעו את גודלו המדויק של חלקם במגרש בעקבות מדידה שנעשתה מטעמם עוד ביום 22.2.01 הקובעת כי מדובר ב - 646.62 מ"ר, אך הנתבעים לא מסרו לתובעים את מפת המדידה ונתון זה לא הוזכר בהסכם ולא צוין בפני התובעים.

 

עוד טענו התובעים, כי בוצעו בנכס חריגות בנייה ללא היתר, ואף הוצאו עבור הנתבעים צווי הריסה, דבר שלא הציגו ולא יידעו את התובעים.

 

 

 

בית המשפט פסק, כי הנתבעים נהגו שלא בתום לב,  ולכן זכאים התובעים לפיצוי בגין הנזק שנגרם להם "עקב כריתת החוזה".