בהחלטה תקדימית פסק בית המשפט שהרשויות לא יוכלו עוד "לשבת על הגדר" בגביית ארנונה והחלו על גביית הארנונה את דיני ההתיישנות

אדם מבקש לרשום במרשם המקרקעין עסקה של העברת זכויות במקרקעין. הוראות דין שונות קובעות שורה של דרישות להשלמת הרישום ובהן הצגת תעודה מטעם הרשות המקומית, המעידה כי כל החובות המגיעים לה מבעל הנכס ביחס לנכס סולקו במלואם, או שאין חובות כאלה. הכוח שניתן לרשויות מינהליות לדרוש את פירעון החובות כתנאי להשלמת רישום העסקה, מכונה "הליך גבייה פסיבי". סמכויות נוספות של רשויות מינהליות לדרוש מהאזרח פירעון חובות כתנאי למתן אישורים שונים, מכונות כך אף הן. השאלה היא האם דיני ההתיישנות חלים על סמכויות אלה. דהיינו, האם בחלוף תקופת ההתיישנות הרלוונטית, אין הרשות יכולה לדרוש את פירעון החובות שהתיישנו, כתנאי למתן האישור או התעודה. בהלכת נסייר נפסק כי דיני ההתיישנות חולשים על "הליכי גבייה אקטיביים", קרי הליכים לגביית חובות שרשויות יוזמות מכוח פקודת המסים (גביה). הדיון נסב אודות השאלה האם יש להחיל את דיני ההתיישנות אף על "הליכי גבייה פסיביים"?

 

שופטי העליון פסקו כי העיריות לא יוכלו עוד לשבת ולחכות עד שבעלי הנכסים יגיעו אליהן כדי לגבות את חובות הארנונה רטרואקטיבית, ואם החוב לא נגבה בתוך שבע שנים חלה עליו התיישנות. בית המשפט קבע למעשה, שהרשויות לא יכולות עוד "לשבת על הגדר" ולהמתין עד שהאזרח יגיע אליה, אלא ככל שהן טוענות לחוב של האזרחי עליהן לנקוט בהליכי גבייה אקטיביים.

.